5פת פרש"י בבינה לעתים דרוש ו' הק' הל' על כן עברתם וכ' דשני עמודים הם חיות האדם, החום הטבעי מאכל מקיים אותו, והלחות השרשי, שתיה מקיימת אותה, ועל הרוב מהתגברות האחד יחלש האחר, וכשיתקומם החום הטבעי ייבש בחומו הלחות השרשי ומביא לצמא, וכשלחות השרשי מעדף על חום הטבעי ירעב אל אכילה, ורחוק ששני ענינים יחד יהי' פעם אחד רעב גם צמא. ואם יקרה כך, ראי' ששני ענינים פועלים יחד ויש סכנה עצומה, וזה"פ בתהלים ק"ז רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, אם יהי' ביחד עד שכל אחד מתעטף ומתערב בחבירו, אז לא טוב וז"ש א"א ואקחה פת לחם שתאכלו ויחזק לבכם, ועי"כ תוכלו לעבור ולילך לדרככם, כי על כן עברתם דבשביל אכילה הי' בכם כח שבאתם עד הנה, והשיבו לו כן תעשה כמו שאתה מדבר אלינו, גם אתה אכול ויהי' לך כח אל הטורח ועמל עש"ה. וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בהגדה ריח דודאים בפסקא הא לחמא הביא, דלחם עוני רמז כי על הלחם יחי' האדם, דהוא הכרחי, ומצה רומז על גאולת שיעבוד גופני, וכיון שהגוף עיקר מזונו לחם וסעודה נקרא לחם כמ"ש רש"י ויקרא כ"א י"ז ורש"י וירא דכמו דלב ראש לאברים כן פת עיקר למאכלים ולכן מצה עשירה פסולה שהוא ממותרות, וכ"ז קודם מ"ת אבל אח"כ אי' בירמיה ב' ל"א הדור אתם ראו כו' ודחז"ל הוציא להם צנצנת המן לרמז שאדם יכול להתדבק במעלה עליונה עד שלא יצטרך למאכל גשמי, וז"ש דברים ז' ג' כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה'. ולכן מצה דרומז על שעבוד גופני צ"ל לחם עוני וז"ש די אכלו אבהתנא בארמ"צ קודם קבלת תורה אבל אח"כ גם הלחם אינו הכרחי ע"ש אריכות. ועי' מה שהבאתי בזה בפ' נח ו' י"ג. ובפני יהושע ברכות מ"א בגמ' ד"ה איתמר, ולקמן בפ' שמיני י' ב'. שמעתי לתרץ בתחילה כ' ואקחה פת נחם. ואח"כ שלש סאים. וגם מלת פת מיותר, וי"ל כיון דהי' אז פסח כמ"ש במדרש ורש"י פ"י. וארז"ל בסנהדרין ד"ד ב'. ורש"י פ' בא י"ג ט"ז פת באפרקי שתים. ורמז פת לחם היינו ב' לחם, ושמעינן מכאן דגם ביו"ט בעינן שתי לחם. ועי' באו"ח סי' תקכ"ט ספי' א' וזקיני הגאון מלאסק ז"ל אמר. דהי' יום שלישי למילתו והי' פסח, נמצא דמילתו הי' בי"ג בניסן וזה הי' חביב לפני ה' יותר מקרבנות כמ"ש בב"ר פמ"ח סי' ה'. וא"ש הב"י או"ח סי' תכ"ט על הא דניסן יצא רבו בקדושה די"ב נשיאים. אבל לי"ג לא מצא, ולפי הנ"ל י"ג הי' מקור הקרבנות ודפח"ח:6וסעדו לבכם. ערש"י אין יצה"ר שולט במלאכים. והוא מב"ר ותמוה למה רמז זה דוקא כאן. ובס' נחלת יהודה כ' דק' על המדרש אותו יום שבאו המלאכים ע"פ הי' מדכ' ומצות אפה ואחר חצות באו אצלו דכ' כחום היום היינו שעה ו' א"כ איך אמר פת לחם הא חמץ אחר שש אסור מה"ת, וי"ל ע"פ הזהר שכ' טעם לחמץ דיצה"ר נקרא אמץ ולכך צוותה תורה לבערו. א"כ י"ל דמלאכים מותרים בחמץ שאי"ל יצה"ר. ובזה יובן ואקחה פת לחם. וק' לרש"י הא לאחר שש, ומתרץ וסעדו לבכם שאין יצה"ר שולט ומותרים לאכול חמץ. ובכתבי דו"ז הגה"צ ר' צבי הכהן ז"ל אבד"ק זגיערזש ראיתי שהק' דאין כבוד לומר לאורחים אחר תעבורו וכן מה שהשיבו כן תעשה כאשר דברת, וכי חשוד א"א שלא יקיים דבריו. וי"ל כיון שראה שמהירים מאד אמר להם שיכין סעודה במהירות ע"ז השיבו כן תעשה, כי הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ולכן אמרו כן תעשה כאשר דברת שלא תרבה בהוצאות ולא תעכב איתנו כי ידעו שאם יהי' לו פנאי יעשה להם סעודה גדולה, וזאת לא רצו כי לא צריכים לזה רק למלאות שאלתו ודי בזה: והנה יש לדקדק הל' ואקחה כי הול"ל קחו פת לחם. ועי' בבעה"ט שרמז שבעה"ב בוצע תחלה. וכן מה שהשיבו כן תעשה אין מדרך האורח לומר לבעה"ב שיעשה כן, וי"ל ע"ד שמפרשים הפ' צדיק אוכל לשובע נפשו, היינו המכניס אורח יאנוס עצמו לאכול אף שהוא שבע כדי שיאכל ג"כ האורח, ובטן רשעים תחסר. אף כשהוא רעב, לא יאכל, ובטנם עוד לא מלא אפ"ה יפסיקו. כדי שלא יאכל גם האורח, וז"פ משחז"ל אורח טוב אומר כל מה שטרח בעה"ב לא טרח רק בשבילו, דמסתמא אורח טוב מתארח אצל בעה"ב טוב וכל מה שטרח בעה"ב ואנס עצמו לאכול הכל בשביל האורח שיאכל ג"כ, ואורח רע מזדמן מסתמא אצל צר העין כי מצא מין את מינו וכמשחז"ל ספ"ק דב"ק הכשילם בב"א שאינם מהוגנים, עליהם יאמר האורח רע כלום טרח בפה"ב אלא בשביל אשתו ובניו. היינו טרח להפסיק מאכילתו אף כשהוא רעב כדי שיחדיל גם אנכי וישאר בשביל אשתו ובניו לזה אמר א"א ואקחה פת לחם היינו גם אני אקח פת לאכול כדי שתסעדו לבכם ג"כ, והשיבו כן תעשה כאשר דברת שגם הוא יאכל עמהם:
